הבסיס של התפריט, עוד לפני הדגים, הוא אורז - היבול שצומח שם בשפע יותר מכול. כמו במדינות אחרות במזרח, גם הפיליפינים אוכלים אורז שלוש פעמים ביום וכל מה שסביבו הוא רק הקישוט.
אוכלוסיית הפיליפינים מורכבת מ-120 קבוצות אתניות שונות. הזרמים המרכזיים: "טאגאלוג", "אילוקאנו", "פאמפאגו", פאנגאסינאן" ו-"ויסאיאן" חיו בסביבה הטרוגנית שבתוכה עיצבה לעצמה כל קהילה דרכי חיים משלה: בניית בתים, אריגת בדים, כתיבת סיפורים, עיצובים וכמובן – בישול מאכלים.
בישול פיליפיני הוא פשוט באופן מפתיע. לא נדרשים כלים מיוחדים, גם לא כישורים מרחיקי לכת. השימוש בווק אמנם נפוץ בפיליפינים, אולם במנות רבות אינו הכרחי וסירים פשוטים יכולים לעשות את העבודה. הבישול הקדום נעשה על מדורה ותהליך עיבוד האוכל היה מינימאלי, אם בכלל. דג טרי, למשל, היה "מתבשל" על-ידי טבילה בחומץ ומלח עם ג´ינג´ר, בצלים ופלפלים אדומים. כיום ישנם מאכלים מורתחים, צלויים או מטוגנים, אך רוב המנות נעשות באידוי או מבושלות. מנות אפויות הן נדירות, שזה הגיוני מאוד במטבח טרופי.
שני סגנונות בישול שהם חלק בלתי נפרד מן המטבח בפיליפינים הם "אדובו" (בישול בחומץ, רוטב סויה ושום) ו"סיניגאנג" (הרתחה עם פירות וירקות חמוצים ורוטב דגים), לא רק בגלל הטעמים הטובים שלהם אלא גם ובעיקר בגלל שניתן לשמור אותם ללא קירור, הודות להשפעת החומץ או המצרכים המחמיצים האחרים. באזורים טרופיים כפריים דרכי בישול אלה מאפשרים לאחסן את השאריות, והטעם משתבח עוד יותר בעת האחסון, כך שהפיליפינים משתדלים להכין כמות גדולה כדי לוודא שיוותרו שאריות.