מלבד התיבול ההודי המיוחד לכל אזור, ישנם שלושה מאכלים המקשרים בין כל המטבחים המקומיים ומהווים יחד את הבסיס לארוחות: לחמים, מוצרי חלב וירקות.
הלחמים עשויים מחיטה, מאורז ומקטניות טחונות, תלוי באזור. הם שונים במראה, באופן הכנתם ובטעמם מהלחמים המוכרים במערב. רוב הלחמים בהודו שטוחים ואת מקום האפייה המוכרת לנו תופס בהודו לרוב הטיגון. כן, לחמים מטוגנים ולעתים אף בשמן עמוק.
בהודו השימוש במוצרי חלב הוא הנרחב ביותר בכל רחבי המזרח הרחוק. בין מוצרי החלב: חלב, שמנת, חמאה, שמנת חמוצה וגבינה. בכל אזור ניתן למצוא סוגים אחרים של מוצרי חלב בהתאם לזמינות המצרכים שבאזור ולהעדפות של תושבי המקום.
המצרך השימושי ביותר בכל המטבחים בהודו הוא ירקות. המטבח ההודי מציע מאכלים עם ירקות יותר מכל מטבח אחר בעולם. אחת הסיבות לכך היא הצמחונות המחויבת בחלק מן הדתות הנפוצות במדינה. באופן טבעי, קיימים הבדלים בין הירקות הנאכלים באזורים שונים ובעונות שונות. טיב המנה העיקרית או הדגנים המוגשים בארוחה הם שקובעים את הסגנון שבו יבושלו הירקות.
המשקה המוגש לעתים עם ארוחת טאלי הוא לאסי מלוח או מתוק - מעין יוגורט סמיך, או ליתר דיוק חלב-חמאה לעתים עשוי הלאסי בתוספת פירות.
חלק מן המנות ההודיות מצריכות הכנות מפרכות שבתנאיי בישול פרימיטיביים יכולות להימשך גם יום שלם עם חיתוך הירקות, כתישת התבלינים על אבנים ואפילו רק ישיבה ממושכת בסבלנות ליד האש עד לסיום הבישול. מנות רבות אחרות הן פשוטות, מהירות הכנה ואפשר בהחלט להתבסס עליהן לתפריט יומיומי. דוגמה שממחישה הכי טוב ארוחה כזאת היא טאלי, שפירושה צלחת, אך למעשה מדובר במגש שעליו מוגשת ארוחה שלימה (ישנם מקומות שבהם עלה בננה מחליף את המגש). זו אולי הארוחה הנפוצה ביותר בהודו. את המגש גודשות קעריות עם מאכלים צמחוניים שונים, חריפים ואף מתוקים, אלה המאפיינים כל אזור ואזור. במרכז מונחים אורז ודאל (נזיד עדשים) ולצד התבשילים לחמים: לחם פורי (לחם מחיטה מטוגן בשמן עמוק ו עשוי בצורת עיגולים שטוחים קטנים) או צ´אפאטי (בהינדית – לחם) שעשוי על האש או בטיגון. המשקה המוגש לעתים עם הטאלי הוא לאסי מלוח או מתוק - מעין יוגורט סמיך, או ליתר דיוק חלב-חמאה (החומר שנותר לאחר הפרדת החמאה מן החלב). לעתים עשוי הלאסי בתוספת פירות.
ההודים מאוד אוהבים מתוקים, במיוחד כאלה המבושלים בשומן רב, כדוגמת ג´אלביס שנראה כמו בייגל מטוגן פריך ומפתה ספוג בסירופ זעפרן. ממתק זה נמצא בכל נקודות המכירה ברחוב בצפון-הודו. מתוקים המקבילים לפודינג אורז הם פאיאסאםוקוהיה (המומחיות של אזור פונג´ב) - סוג של שמנת סמיכה וממותקת, וכמובן יש את גלידת הקולפי המפורסמת, שטעמה מבוסס על פיסטוק.
המשקה הלאומי של הודו הוא צ´אי – עלי תה מהרי הדארג´ילינג או מהרי קאלימפונג מורתחים בחלב ובמים ומוגשים עם כמות נדיבה של סוכר.
טקס הישיבה לשולחן האוכל בהודו הוא ניגוד מוחלט למראה המקומות המוזנחים והמלוכלכים. הארוחה חייבת להיות נקייה. הודים מקפידים הקפדה יתרה על רחיצת ידיהם מיד עם תחילת הארוחה ובסיומה. הם מאמינים שהאוכל טעים יותר כשהוא נאכל בידיים, ואם אתם מגיעים ומחליטים להשתלב בנימוסי השולחן המקומיים – הקפידו לאכול ביד ימין ורק בה. תוכלו להיעזר בכף, אך בשום פנים ואופן אל תאכלו ביד שמאל – זו היא עבור ההודים היד השימושית בשירותים. אכילה ביד זו, על כן, אינה היגיינית ובלתי מנומסת.
המשקה הלאומי של הודו הוא צ´אי – עלי תה מהרי הדארג´ילינג או מהרי קאלימפונג מורתחים בחלב ובמים ומוגשים עם כמות נדיבה של סוכר. אם בא לכם קפה אספרסו חזק, טעיתם בכתובת. הדרום-הודים מעדיפים קפה פילטר בגרסה מאוד חלבית ומאוד מתוקה.
מה שכן תוכלו להשיג היום בהודו הוא מבחר אלכוהול מיובא: רום, ויסקי ואפילו טקילה. יש גם יינות מקומיים לא רעים. תוכלו לסמוך על היין האדום של חברת "גרובר ויניארדס" המקומית. קיים גם משקה בשם טודי המופק מדקלי קוקוס ומשקה הקרוי טרה - משקה קטלני המופק מקנים, תפוז ואננס ומפורסם בשל יכולת ה´הריגה´ שלו, אולי בגלל הטעם הנורא שהוא משאיר בפה לאחר שתייתו. הבירות ההודיות כמו "ק´ינגספישר" ו"קליאני" הן חלשות יחסית. בכל אופן, אין כל צורך באישור למכירת אלכוהול, אבל אם מבקשים ניתן לקבל כזה. מסמך המציין את אישור האלכוהול בכל רחבי הודו מעורר חיוך – הכתוב בו מעמיד את הדרישה לשתיית אלכוהול מטעמים בריאותיים. במקומות בודדים, כמו גוג´אראט, אנדרה והריאנה אוסרים רשמית שתיית אלכוהול, אך גם שם ניתן להשיג סוג של אלכוהול בשם פאני, המצאה מגואה שעשויה מקשיו ומקוקוס - אידיאלי לשתייה על חוף הים.