הקוריאנים היו הראשונים שהביאו עימם חידושים ליפן. הם התחילו עם טכניקות להפקת מוצרים רבים מגידולי האורז. אורז לא היה חסר ביפן, כמובן, אבל במאה ה-3 גילו היפנים שאפשר לעשות איתו עוד דבר או שניים מלבד לאכול אותו. הקוריאנים חשפו בפני היפנים
מימיה העתיקים של יפן שימש האורז כמטבעות כסף
ואנשים היו אוגרים שקי אורז כמו תוכנית חיסכון בבנק.
את האפשרות להפקת יינות, חומרי בניין, ייצור נייר והכול מגידולי האורז. מצמחי האורז ניתן להפיק כמעט כל מוצר חיוני לחיי היומיום: ממיסו, קרקרים ועוגות ועד לחבלים ואף סנדלים, העשויים מחלקים אחרים של הצמח. גם את החיות הסתבר שניתן להאכיל מאותם הצמחים ממש.
האורז הוא היבול החשוב ביותר של היפנים. הוא המרכיב החשוב ביותר בתפריט בכל הזמנים הודות לפחמימות ולחלבונים שהוא מספק. היפנים רואים באורז מקור תזונה של האל, אך מלבד מתת האל מילא האורז תפקיד חשוב ביפן, שעליו מעידים היום זקני האומה. מימיה העתיקים של יפן עד מחצית המאה ה-19 שימש האורז כמטבעות כסף לכל דבר. מיסים ומשכורות שולמו באורז, אנשים היו אוגרים שקי אורז כאמצעי לחיסכון כלכלי כמו תוכנית חיסכון בבנק ובקרב הפאודלים העיד האורז על מעמד כלכלי. עבור היפנים אורז הוא הרבה מעבר לאוכל. הוא סממן תרבותי המזוהה עם יפן.
אולם ההשפעה הקוריאנית הניכרת ביותר ביפן הייתה בשורת הבודהיזם. היפנים קיבלו בחיבוק גדול את הבודהיזם ואימצו את אורח החיים המתבקש מהדת זו. מאותו הרגע אכילת בשר נאסרה באופן רשמי ביפן. לקחו עוד אלף ומאתיים שנים עד שקשרי חוץ הובילו להתרת האיסור.
מגוון מאכלים הגיעו ליפן בעקבות קשרי מסחר, אך השוגון היפני חשד כי האירופים רוחשים מלחמות וסגר את הנמלים.
מי שהביאו ליפן את התה, את מקלות האכילה (הצו´פ-סטיקס) ואת רוטב הסויה היו כמובן הסינים. מצרכים חדשים שזכו היפנים להכיר, כמו: התירס, הסוכר והטבק, הגיעו בעקבות קשרי מסחר שפתחו צוהר לעולם המערבי במאה ה-16. אז גם התוודעו היפנים לאוכל המטוגן, שיטת בישול שהסבה להם הנאה מרובה, אם כי לא התפתחה אצלם באופן טבעי (אולי זו הסיבה שטמפורה אינה מתאפיינת כל-כך כמאכל יפני).
לא עברה מאה שנה והשוגון היפני טוקוגאווה יאיאסו (מהספר "שוגון") החל לחשוד כי האירופים רוחשים מלחמות גדולות. בתקיפות הוא פקד על סגירת הנמלים והרחקת הזרים מיפן. שוב הייתה יפן מבודדת מהעולם המערבי. בתקופה זו שגשגה כצפוי התרבות היפנית והושרשו הדתות המרכזיות – בודהיזם ושינטו. האופן שבו באה לידי ביטוי השפעת הדתות על האוכל היה קשת רחבה של צבעים וטעמים. סממן הבודהיזם בארוחות היה חמישה צבעים: ירוק, אדום, שחור, צהוב ולבן, וחמישה טעמים: מלוח, חריף, חמוץ, מר ומתוק.
רק כעבור 250 שנה חייבה ארה"ב את יפן לחדש את קשרי המסחר עם המערב. שלטון יפני חדש עם כללים חדשים השתלט על המדינה. בשנת 1872 חגג הקיסר החדש את אירועי השנה החדשה וכמחווה לעולם המערבי אופיינו החגיגות בסממנים אירופיים. הבולט שבהם היה בכך שלראשונה מזה מאות שנים אכלו האנשים בשר באופן גלוי.
